"אל צמיחתו של הטווח החלו להתלוות גם תחושות אחרות ... לא זוכרת איך, אבל מצאתי את עצמי בדוג`ו קטן בפלורנטין מוכנה לשיעור האיקידו הראשון שלי."
העוצמה, הנוכחות, הזרימה החלו להתגלות אלי והתמסרותי אליהן הייתה מוחלטת. שעות התרגול בסטודיו לאט נהפכו לכוראוגרפיות, להופעות, סיורים, מהסטודיו לרחבי העולם.
אל צמיחתו של הטווח, החלו להתלוות גם תחושות אחרות, משהו החל להמתח מדי, משהו איבד את האלסטיות . לא זוכרת איך, אבל מצאתי את עצמי בדוג`ו קטן בפלורנטין מוכנה לשיעור האיקידו הראשון שלי.
זה היה תחילתו של תהליך של שנים ארוכות בהן חזרתי אל הנשימה, אחרי שהתוודעתי אל אמנויות הלחימה הגעתי אל המדיטציה והשקטת התודעה.
הזרימה והשקט החלו לחזור, האימון החדש איפשר לאנרגיה לחדש את עצמה מדי רגע, מתוך הסכמה לתת להכל לעלות ולהתקיים ללא שפיטה. בדרך כמעט אבסורדית דווקא ההסכמה לאפשר למה שאני פחות אוהבת להתקיים , הביא אלי אהבה שלא הכרתי כלל מקודם.
פרופורציות, שחרור, אמונה, התבוננות, מרווח הופיעו לא כדימויים אלא כחלק מהיומיומי, אט אט נהפכו למהות. נראה כי חזרתי הביתה אל געגוע עמוק, ומעבר לכך מה שהפך את עולמי הייתה העובדה שהאימון היה לכולם, כולם התאמנו עם כולם, היו מעט מילים ובעיקר התנסות , לא ידעת בידו של מי תיתקלי, בחדשה שכמותי או בזו שמתגלגלת על המזרן מזה שנים ארוכות.
הדבר חזר על עצמו גם באולמות הישיבה של המדיטציה , כולם שואפים ונושפים, מתוך הסתכלות אינטימית על הנשימה, ללא שפיטה ללא הבדל.
האופציה להביא את עצמך במלאות כפי שאת, מתוך דבקות בשלך ללא השוואה, תחרות, היררכיה החלו לחלחל אל תוך העולם התנועתי, שהחל לחבר את התנועה הנראית לזו הבלתי נראית, אותו קו לינארי החל להתעגל וחיבק אל תוכו את המחזוריות, אותה תפיסה הרחיקה מעבר לדוג`ו או לסטודיו, והחלה להצמיח עצמה אל ההטרוגני כתפיסה, חברתית, חינוכית, כלכלית.
בסיומן של סדנאות רבות אותן העברתי חזרה תמיד אותה שאלה "איך אנחנו מצליחים לממש את כל החויה במערך החיים שלנו?"
שאלה זו הייתה אחת מאבני הדרך בהקמת מרכז אדמה בשדרות, לעיתים על מנת ללמוד או לחוות אנו מתרחקים לזמן מה ממערך חיינו הקבוע, ואורזים את עצמנו למסע של למידה, נראה כי בהשראת "קולות האדמה" יתחיל כאן מרחב שונה, זה המתקיים בתוך שיגרת חיינו ,זה המאפשר למופלא ביומיומי להתקיים, ללמד את עצמנו לרווח, לפנות, ליצר מקום, בסוף יום לימודים, בתום יום עבודה , לעלות על הרכבת, להכנס לאוטו, או לרכב על האופניים ולהיכנס בחופשיות לכל אחד מהשיעורים, פשוט ללמוד , להתאמן, לחדש כוחות, לצפות, להתבונן בהופעות ,בדרכים השונות בהן בחרו יוצרים שונים להניע את יצירתן, לנוע בין העשיה לאי העשיה, בין הטאי צ`י , לאקרו בלאנס לקונטקט, בין המילה, הצליל לשתיקה, בין משיכת המכחול לצבעיו של הבד, בין המרגש לסתם, לא להצמד לדבר, להעז , לנסות, לא משנה עם מי באת ,עם מי תרקוד, ועם מי תעזוב, לאפשר לעצמנו להגיע למרחב הנמצא 6 דקות מתחנת הרכבת בשדרות, אולי במקום פחות צפוי ולתת לתנועה, לאמונה, לנשימה להתחיל ולזרום...
לתת לעצמנו את הזכות לדעת פחות ולהיות יותר, סתם כך ביום רגיל .